החלטה בתיק עמ"ת 12824-04-11

1.            בפני ערר על פי סע' 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: חסד"פ מעצרים),  נשוא החלטת בית משפט השלום צפת (כב' השופט דבור) מיום 7/4/11, לפיה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

כתב האישום מייחס לעורר עבירה של איומים בניגוד לס' 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן :"חוק העונשין"). ועבירה של התחזות לאחר במטרה להונות, בניגוד לס' 441 רישא לחוק העונשין.

המסכת הראשונה נשוא כתב האישום מייחסת לעורר איום על קצין משטרה ופגיעה שלא כדין בגופו, מתוך כוונה להפחידו או להקניטו שעה שאמר לו במהלך חיפוש בביתו ולשוטרים אחרים כי לא ייתן להם לבצע חיפוש ועוד הוסיף:

"...אני אהרוג אותך, עוד ניפגש...אני אסגור איתך חשבון אבל זה לא איום".

במסכת השנייה המיוחסת לעורר, הגיע העורר על פי המיוחס לאזור התעשייה בחצור הגלילית תוך התחזות לאדם אחר וכאשר התבקש להזדהות ע"י המאבטח, טען כי התעודה ברכב וכאשר התבקש להביא את התעודה מרכבו, ניסה לשכנע את המאבטח להיכנס וכשזה סירב, עזב העורר את המפעל.

2.            בית משפט השלום לאחר ששמע טיעונים מפורטים בפניו ועיין בתיק החקירה ולאחר שנחקרו קצרות בפניו אל עומר יונס ואל עומר חמודי (כפי שנחקרו גם בפני לבקשתי), קבע בהחלטתו כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

בית משפט השלום קובע בהחלטתו כי בפנינו ראיות לכאורה, מדובר במסכת איתנה ומתקיימים עילות מעצר.

עוד ראה בית משפט השלום להתייחס לעבירת האיום ככזו, לחומרת הביטויים ובדגש כאשר אלה מופנים כלפי שוטרים הממלאים את חובתם.

ראיות לכאורה :

3.            ב"כ העורר חזר וטען כעיקר כי נסיבות העניין מחייבות שחרור ושקילת חלופה לגופה, וכן לכך שבהחלטת ביהמ"ש קמא לא ניתן מענה והתייחסות לתהיות שהובאו כנגד הראיות לכאורה וכנגד עוצמתן .

לטענת ב"כ העורר, במהלך החיפוש נשוא כתב האישום, האיומים הנטענים לא היו מלווים בשפת גוף מאיימת או בניסיון לתקוף או להכשיל, או אף להתקרב אל עבר השוטרים.

כבר כאן ועכשיו לעניין קיום ראיות לכאורה, הדין עם קביעת בית משפט השלום, עיון בחומר החקירה מלמד כי בפנינו חומר ראיות בו פוטנציאל גלום להרשעה.

תיק החקירה מלמד על מזכרים של השוטרים בנג'ו וציוני וכן השוטרת בוזגלו בנוסף לדו"ח השוטר קאסם ולזכ"ד ע"י רונן דהן.

נוכח טענות הסנגור אומר, בשלב זה לא בוחנים את מהימנות עדי התביעה, הראיות לכאורה כשמן כן הן, צריכות לקיים פוטנציאל להרשעה (ראה בש"פ 8087/95 זאדה נ' מ"י, פד"י נ(2) 133, ע' 147-148).

ראה עוד  בש"פ, 2201/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 27.3.2011) שם נקבע  כמפורט :

" כלל ידוע הוא כי לצורך בחינת קיומן של ראיות לכאורה על בית המשפט לבחון האם חומר הראיות שנאסף מבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בית המשפט אינו נדרש בשלב המעצר לשאלות של מהימנות עדים או למשקלן של העדויות, אלא אם כן התרשם כי מדובר בפרכות מהותיות וגלויות לעין (ראו בש"פ 7908/08 אבו סלאח נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (טרם פורסם, 23.9.2008) " .

(ההדגשות שלי - י.כ.).

עילת מעצר :

4.            לאחר שקבעתי כי קיימות בתיק ראיות לכאורה ניצבות בפני שתי שאלות: הראשונה הינה האם נשקפת מסוכנות מן העורר המקימה עילת מעצר, ובמידה וכן, האם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעי שפגיעתו בחירות העורר פחותה, כמתחייב מהוראות סעיף 21 (ב)( 1) לחסד"פ מעצרים.